התקשרה אלי אמא לחייל שליוויתי וביקשה ממני לכתוב משהו קצר על יום הזיכרון, על היום הכל כך טעון וקשה הזה, אולי היום המשמעותי ביותר שיש במדינה שלנו. יום שבו אנחנו עוצרים לרגע, מוחים דמעות, חושבים על אלו שהיו לצדנו ולא ישובו עוד.
לחלקנו הזיכרון איננו יום יומי, אבל נמצא ונוכח ואילו לבני המשפחות השכולות, הורים, אחים, ילדים, בני זוג הוא זיכרון יום יומי כואב ומצמרר.
השבוע, בהרצאה בפני בני נוער לפני גיוס סיפרתי על השירות הצבאי שלי ועל ההחלטה לעסוק בהכנה לשירות משמעותי על כל הקשיים שיש בה. על הקושי החינוכי, הערכי והידיעה שהגיוס לצה"ל איננו שווה לכולם ויש הרואים בו נטל וחובה, בניגוד לדעתי שזוהי זכות וכבוד להגן לשמור ולקיים את מדינת ישראל.
בסוף ההרצאה שאלה אותי אחת הבנות איך אני מכיל את השכול שמסביב לאחר שבהרצאה סיפרתי להם שבשנים האחרונות הכרתי היטב רבים מהנופלים. אמרתי לה משפט אחד ויחיד : " אלו שלא פה במותם ציוו עלי להמשיך בדרך. נכון אני בוכה, נכון אני עצוב לפעמים, אבל הידיעה והדרך ברורות לי מאי פעם". הנערה שתקה לרגע ואמרה לי אתה יודע עכשיו אני מבינה אולי יותר טוב את המשמעות של היום הזה.
אני לא מבין גדול במשמעויות או ברגשות. הרי לכל אחד מאתנו המשמעות שלו ליום הזה וגם קשת הרגשות נעה לכיוונים שונים. אבל אני יודע, שכאשר אני עומד בצפירה, עוברים למולי פניהם של טובי בנינו ובנותינו שמסרו נפשם כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן. עוברים מולי פניהם של הנערים שאימנתי בכושר הקרבי ונהרגו בג'נין, לבנון ועזה וכל אחד מהם עולם שלם של שיחות של תובנות של מפגשים.
מאז שהפכתי לאבא, עוברים אל מול פני גם ההורים והאחים שאיבדו את היקר להם מכל ולא צריכים את יום הזיכרון על מנת לזכור.
ביום הזה אני חושב שיש להניח בצד את כל המחלוקות, את כל הריבים ואת כל השסעים בחברה הישראלית. ביום זה צריך לחבק ולשתוק. להכיל ולעטוף. לכבד את אלו שנתנו את היקר להם מכל על האדמה הזו.
ביום זה אני מצדיע לאחיי הדרוזים שהם דמות ומופת בגיוס לצה"ל. לעיתים אנחנו שוכחים זאת אבל מספיקה הצצה לבית הקברות בבית ג'אן או בעוספיה, על מנת לראות את תרומתם הבלתי נתפסת לביטחונה של ישראל.
ביום זה אני מחבק את החיילים הבודדים והעולים בגפם למען מטרה נעלה של שמירת ישראל שהרי איש לא חייב אותם. ביום זה אני מביט בקיבוצניקים, העולים, המושבניקים העירונים , חובשי הכיפות הסרוגות ובני עיירות הפיתוח ורואה מולי את הטוב הערכי והמעצים שבפני הארץ הזו.
עצרו רגע, חישבו, קחו אויר והניחו פרח, אבן, זר על קברו של נופל. כבדו את הנופלים ואת החיים כי אין לנו ארץ אחרת גם אם אדמתנו בוערת. מילה בעברית, חיבוק, שתיקה, יותר מזה אנחנו לא צריכים.