בסיפור המובא לפניכם בחרתי מכיוון שיש בו מסר חשוב מאין כמותו. מסר שמי שייקח ויהפוך אותו לעשייה בחייו ובחיי משפחתו יוכל להגיד שאכן באמת חי חיים שלמים. והקדיש את חייו להעצמה אישית של ילדיו. הסיפור נקרא "המחפש" והוא נכתב על ידי הפסיכולוג ד"ר חורחה בוקאי. וזה הסיפור:

"זהו סיפור על איש בארץ רחוקה במזרח, שמקצועו היה לחפש דברים שאבדו לאנשים וביקשו ממנו למצוא את הדבר היקר להם ולהשיבו אליהם והוא נקרא "המחפש" . אנשים היו באים אליו עם כל מיני בקשות והוא היה מחפש עבורם את אותו הדבר שחשוב להם.

יום אחד בא אליו אחד מאנשי הכפר וביקש לחפש עבורו חפץ בעל ערך משפחתי רב שאבד לפני שנים בעיר "קימר". זו הייתה משימה לא רגילה, כיוון שבדרך כלל אנשים ביקשו לחפש דברים שמציאתם לא דרשה לצאת מהכפר. העיר "קימר" הייתה במרחק של שלושה ימי הליכה במידבר. אך מכיוון שאהב את עבודתו וגם לעזור לאנשים, הכין תרמיל עם מספיק אוכל ושתייה ויצא לדרך.

לאחר שלושה ימי הליכה במדבר הצחיח ראה את העיר מרחוק. בהתקרבו לעיר משכה את תשומת ליבו גבעה לצד הדרך. הגבעה הייתה מכוסה בצבע ירוק נפלא ועלייה עצים ופרחים וציפורים. גדר מעץ הקיפה את הגבעה. המחפש שכח את רצונו להגיע לעיר וביקש לנוח על הגבעה היפה.

הוא נכנס דרך השער הנחושת והחל להתהלך בינות לאבנים הלבנות הפזורות בין העצים. על אחת האבנים קרא את הכיתוב הבא: "טארג´ חי 8 שנים,6 חודשים, שבועיים ו-3 ימים".

הידיעה כי האבן הלבנה לא הייתה אלא מצבה גרמה למחפש לחוש צמרמורת והוא חש צער על הילד הרך בשנים הקבור במקום. הסתכל מסביבו וראה שגם על אבן אחרת הייתה כתובת: "דאמיר, חי 5 שנים 8 חודשים ו-3 שבועות". ולאחר שקרא בעשרות מצבות "המחפש" חש זעזוע. אחת, אחת התבונן בכל המצבות וגילה לחרדתו שהנקבר שחייו היו הארוכים ביותר היה בן 11 שנים בלבד.

המקום הנפלא הזה היה בית עלמין לילדים. כאב וצער רב שטפו את ליבו של "המחפש" שפרץ בבכי.

שומר בית העלמין שהיה במקום, הבחין באיש ניגש אליו ושאל אותו אם הוא בוכה מצער על מותו של קרוב משפחה". "לא, אף קרוב משפחה", ענה "המחפש" ושאל; מה קורה בעיר הזאת? איזו קללה נפלה עלייה? מדוע מתו כאן כל כך הרבה ילדים? השומר הזקן חייך ואמר, "אתה יכול להירגע, אין כאן קללה.

יש אצלנו מנהג עתיק יומין: כאשר נער בגיל ההתבגרות מגיע לגיל 15, נותנים לו הוריו פנקס במתנה, כמו זה שתלוי על צווארי; מאותו הרגע בכל פעם שהוא מרגיש "אושר" הוא פותח את פנקסו ורושם בצד שמאל מה גרם לו להיות מאושר ובצד ימין כמה זמן נמשכה הרגשת האושר הזו.

למשל, הכיר בחורה והתאהב בה, כמה זמן נמשכה התשוקה? שבוע? שבועיים? והנשיקה הראשונה, כמה זמן ארכה? דקה? דקותיים? יומיים? וכך עם ההיריון הראשון, החתונה של החברים, נסיעה מיוחדת, וכדומה. וכך אנו רושמים בפנקס כל רגע של אושר בחיינו.

כאשר האדם מת, תפקידי הוא לפתוח את הפנקס שלו ולסכם את הזמן של כל רגעי האושר שחווה בחייו, וסכום זה נרשם על המצבה שלו וזה בעצם מה שאתה ראית. שכן עבורנו זהו הזמן היחיד שהאדם חי באמת."

חינוך ילדים הוא אתגר לא פשוט. ככל שעולה גילם הוא הופך למורכב יותר, ושיאו כשהם נכנסים לגיל ההתבגרות. איך אנחנו כהורים מלמדים את עצמנו ואת ילדינו לחוות ועוד יותר להעריך את רגעי האושר? התשובה טמונה במשפט "למצוא את המתנה בכל דבר". כשאנחנו גדלים לתוך ההבנה שלכל חוויה יש שני צדדים, אנחנו מאפשרים לעצמנו ללמוד לחיות באיזון אל מול אתגרים וקשיים שבדרך.

חשוב לזכור – הילדים שלנו לומדים מאתנו. הם סופגים את הערכים שניתן להם, הם קולטים אותנו גם אם לא נגיד דבר וגם אם נראה לנו שבגיל ההתבגרות הם לא ממש "סופרים אותנו".

אם אתם רוצים לתת להם שיעור בהעצמה אישית, חשוב שתתחילו בעצמכם. וודאו שאתם חיים באמת את המסרים שאתם מעבירים להם. וודאו שאתם שם, באמת ובתמים.

ככה תצליחו ללמד את עצמכם ואת ילדיכם לבחור לראות ראשית את הצד החיובי. להסתכל על החצי המלא של הכוס. גם המצבים שבהם ההתמודדות איננה פשוטה, יש בכוחכם לבחור לראות את החיובי.

טבע האדם מפגיש אותנו עם ה"פחות טוב", באופן אוטומטי. בעזרת עבודה על מודעות אישית ניתן ל"אמן" את הראש לבחור ולמצוא את הטוב גם בסיטואציות קשות. כאשר הטוב צף למעלה ה"פחות טוב" מפחית ממשקלו וההתמודדות עם הסיטואציה הופכת פשוטה יותר. למדו בעצמכם את הטכניקה החשובה הזו, ואז, תנו אותה במתנה לילדכם וצרו בבית שיח חיובי.

שבו עם הילדים שלכם ועזרו להם להפוך ל"מחפש" קטן, כזה שמחפש את הטוב בכל דבר – ככה תצמיחו בהם אופטימיות. אנשים אופטימיים יחוו רגעי אושר גדולים יותר ורבים יותר במהלך חייהם.