אחד הכללים החשובים והחזקים ביותר בצהל הוא ש"לא משאירים פצועים בשטח. מדינת ישראל משלמת מחירים גדולים בעבור כלל ערכי וחשוב זה לאורך כל שנות קיומה וממשיכה לעשות הכל, על לעמוד בכלל זה. 

אנו מביאים לכם מאמר מרתק אשר נכתב בשנת 2012 ופורסם באתר חיל האוויר. המאמר מביא את סיפורו הבלתי יאומן של מבצע "כחול וחום" ולדעתנו הוא מספר אגם ת סיפורה הבלתי יאמן של מערכת צבאית שעושה הכל על מנת להחזיר את חייליה הביתה:

מבצע "כחול וחום" הוא שם קוד למבצע צבאי שערך צהל בלילה שבין ה 8-9 לדצמבר 1988. המבצע שילב כוחות יבשה, אוויר וים במטרה לפגוע במפקדתו של אחמד ג'יבריל, מייסד ומפקד ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין – המפקדה הכללית בעיירה נועיימה בדרום לבנון וזאת על רקע שורת פיגועים שכוונו ממפקדה זו ובראשם ההצלחה בליל הגלשונים.

במבצע השתתפו לוחמי שייטת 13, סיירת גולני וגדוד 12 של חטיבת גולני, בסיוע ספינות טילים משייטת 3 של חיל הים ומסוקים ומטוסי קרב של חיל האוויר. על המבצע פיקד האלוף דורון רובין מעמדת פיקוד בספינה ששהתה בים באזור המבצע.

ב-8 בדצמבר 1988, בשעה 20:30, נחתו לוחמי שייטת 13, סיירת גולני וגדוד 12 של חטיבת גולני על החוף, בסמוך למטרה, לאחר הגיעו לאזור בספינות טילים של חיל הים.

הכוחות החלו לנוע רגלית לכיוון המטרה בשעה 21:45, והגיעו למרחק של עשרות מטרים בלבד מהמטרות מבלי להתגלות. בשלב מסוים נתקלו החיילים במחבלים וניהלו מולם קרב. בקרב נהרג סגן-אלוף אמיר מי-טל, מפקד גדוד 12 של גולני. רופא הכוח נפצע באופן אנוש ונפגעו חיילים נוספים.

במהלך הקרב נורו גם כלבי נפץ (כלבים שלגופם הולבשה חגורת נפץ) אשר אומנו לרוץ אל תוך מערות התחמושת של המחבלים ולהתפוצץ בהן. כתוצאה מהפגיעה בכלבים.

עם אור ראשון, פונה הכוח על-ידי מסוקי חיל-האוויר. ארבעה חיילים אשר לא חברו לכוח העיקרי נותרו בשטח, כשהם לכודים באזור הנשלט על-ידי המחבלים.

עם היוודע דבר היעדרותם של ארבעת חיילי סיירת גולני – הוטלה מלאכת האיתור והחילוץ על חיל האוויר. מבנים של מסוקי קוברה יצאו לאתר את הכוח ולחלצו באזור רווי אויב ונשק נ"מ. מטוסי פנטום, סקייהוק ו-F-16 סיירו ממעל ותקפו מטרות מהן נורתה אש נ"מ.

קשר אלחוטי נוצר בין מבנה הקוברה לחיילים. החיילים כיוונו את מסוקי הקוברה, שהתקרבו עד למרחק של 50 מטר מהם. החיילים התקרבו למסוקים, והתיישבו כל אחד על מגלש של קוברה. במרחק של כמה מאות מטרים עדיין המשיכו המחבלים לירות אש לעבר המסוקים, אשר המריאו לכיוון הים.

"כשחלפנו על פני רצועת החוף, אפפה אותי הרגשת האושר המופלאה ביותר בחיי", סיפר אחד הלוחמים. "כשהיינו מעל הים ידעתי שניצלנו ושיש על מי לסמוך".

מספר סגן-אלוף משה כהן: "גם במבצע הזה, כמו במבצעים אחרים, השתתפנו בהכנות ובתדריכים. הפעם היינו אמורים רק לטוס בגובה ולחפות. פתאום, בלילה, הזניקו אותנו מהמנחת הצפוני. בדרך הודיעו לנו בקשר שהמג"ד של הכוח הצפוני, סגן-אלוף? אמיר מי-טל, נהרג, הרופא נפצע קשה והיה להם קשה להיחלץ, כי ירו עליהם. ביקשתי בקשר שיסמנו את עצמם, אבל אמצעי הסימון לא עבדו, חלקם אבדו במהלך הלחימה. ירינו לכיוון האזור שממנו ירו על הכוח ואז ירו לעברנו נ"מ ממקום אחר. החלטתי לא להתעסק עם הנ"מ, כי בשביל זה הייתי צריך להתחיל לזהות את כל הכוחות שלנו באזור, מה שלא נראה לי מעשי באותו הרגע. במקום זה, עשינו תמרונים כדי להקטין את האיום.

הדלק עמד להיגמר. ביקשתי שיזניקו זוג קוברות נוסף, שעמד אתנו בכוננות בצפון. באחת הפעמים שיצאתי מהיעף, המסוק שלי נפגע. זו הייתה הפעם הראשונה שנפגעתי מאש נ"מ. נכנס קליע די גדול למסוק, פגע במטף והתיז לי אותו על הרגל.

נחתנו במנחת חירום, על הגבול. המסוק השני תידלק ואני עברתי למסוק רזרבי. בינתיים, זוג אחר חיפה על הכניסה של היסעורים לחלץ את הכוח. הכוח פונה, אבל ארבעה חיילים שהיו בחיפוי, באזור הצפוני, נשארו בשטח.

לקוברות שהיו בחיפוי נגמר הדלק והחלפנו אותם חזרה. האור התחיל לעלות. במצב כזה, מי שלמעלה מואר ומי שלמטה חשוך וזה חסרון בולט. אז התחיל נ"מ מאוד מכוון. יצאנו לים וחיכינו. שוב נגמר לנו הדלק. זוג שלישי מהטייסת החליף אותנו, חזרנו למנחת, ריכזנו את כל הצוותים ונערכנו להמשך.

בינתיים, זוג מהטייסת האחות, מובל על-ידי הראל חלמיש, הצטרף ל"חגיגה" ופיטרל באזור האירוע. התכנית הייתה שנבוא עם עוד רביעיית קוברות ונוציא את הלוחמים. אי אפשר היה להכניס יסעור, גדול, באור יום, ללבנון.

מהבור נתנו איזו הודעה דרמטית, 'תיקח אתה רביעייה ותצאו'. דווקא אז הקסדה התקלקלה והייתי צריך לקחת קסדה של מישהו אחר. אחר-כך גם גיליתי שמפה אחת חסרה לי, כנראה נשכחה באחד המסוקים. טסנו צפונה. איתי במסוק היה דן, במסוק מספר שתיים היו ערן ומרסלו ילין.. התכנית הייתה שזוג אחד, שלי, ייכנס לחלץ והזוג השני יישאר לכוון.

אני חייב להגיד שמראש לא אהבתי את הרעיון, זה נראה לי חסר סיכוי. אחרי שירו עלינו כזאת כמות נ"מ בלילה, להיכנס באור היום זה כבר נראה לי ממש חלם. אמרתי לבקר "הייתה שם אש תופת בלילה". הוא ענה "רות". אז נכנסנו. מה שכן, זה היה אזור מאוד יפה, ממש מרשים.

מפעם לפעם ירו עלינו. כשהגענו לאזור בו היינו בלילה, הירי התחזק. פתאום מצאנו את עצמנו מעל שטח מלא כוחות צבא, אוהלים, חיילים, כלי רכב. נעמדנו כמו בסרטי הבוקרים: חלמיש באמצע ושלושה מסביבו, כל אחד עם הזנב לכיוון המרכז, יורים לכל הכיוונים. עברנו למקום אחר ושוב אותו הסיפור. לכל מקום שהסתכלנו ראינו צבא.

הייתה הרגשה מאוד לא טובה, ששום דבר לא מתקדם וכל פעם אנחנו הולכים ונכנסים יותר עמוק לבוץ. עם הלוחמים עדיין לא היה לנו קשר. לזוג שהיה בפטרול נגמר הדלק והם נאלצו לחזור. אנחנו חיפשנו מקום להתארגן בו, עברנו קו רכס בתקווה שיהיה שם רגע שקט ופתאום ראינו טנדר עם תותח גדול, נוסע כמו מטורף. פוצצנו אותו. חיפשנו מקום אחר ושוב אותו סיפור. במקום שלישי, רחוק, מצאנו שקט. שם, עמוק בתוך איזה ואדי, כבר לא ראינו אף אחד ואף אחד לא ראה אותנו.

לי לא היה מושג איפה הלוחמים. לא הייתה לי מפה טובה ומחשב הניווט התקלקל. אבל ערן, מספר שתיים, ידע בדיוק איפה אנחנו והצליח לכוון אותנו אל הלוחמים. הצלחנו ליצור איתם קשר.

בסך-הכל היינו באוויר, בלבנון, באור יום, כשעה ורבע. זה המון זמן. כל האזור היה מלא עשן, מפצצות שמטוסי קרב שלנו זרקו ומהאש שנורתה לעברנו. לא הצלחנו לראות את הלוחמים, אז אמרתי לסגן? אלי, מפקד החוליה, שאנחנו נתקדם אליו והוא יכוון אותנו לפי הרעש. התחלנו לזחול בערפל, מעל צמרות העצים, כשהמגלשים ממש משפשפים אותם. פתאום הרגשתי רתע כזה, תחושה שכבר הכרתי, והיה ברור לי שמשהו מאוד כבד פגע לידי. ואז אלי אמר בקשר "יורים עליכם Rpg".

הוא נשמע כלכך רגוע, זה היה פשוט מדהים, השקט שלו. שוב יצאנו החוצה ונערכנו מחדש. הערפל והעשן קצת התפזרו, אבל מטוסי הקרב המשיכו להפציץ. כתוצאה מההדף של הפצצות מטוסי הקרב, המסוקים קפצו באוויר. קוברה אחת עמדה מעל הים וכיוונה את מטוסי הקרב, שלא יפגעו בנו ובלוחמים.

הבעיה הייתה שהכוח היה בתוך עמק והאזור כולו שרץ אויב. לכן, לפני שנכנסנו היינו חייבים לדעת בדיוק איפה הלוחמים, כי הרעיון הוא לעשות את זה מאוד מהר. אבל לא ידענו איפה הם. אמרתי לאלי שיסמנו את עצמם. בדיעבד, זה היה רעיון אידיוטי. הרי אם הם היו מסמנים את עצמם, אני לא הייתי היחיד שרואה אותם. טוב שהיה להם שכל לא לעשות את זה.

ואז הייתה איזושהי אי-הבנה בין המסוק בים ובין הלוחמים והוא ירה עליהם טיל. במזל הוא לא פגע ממש בהם, אלא רק מאוד קרוב. אלי התחיל לצעוק שיורים עליהם. ראיתי את הפטרייה הקטנה של הטיל, שמעתי את הצעקות בקשר והבנתי בדיוק איפה הלוחמים נמצאים.

כאן החל ניסיון החילוץ השני. ערן, מספר שתיים, נשאר לחפות. דן ואני נכנסנו פנימה. כבר ראינו את הלוחמים יוצאים מהמחבוא ואז איזה צרור תפר אותנו מהחרטום לזנב. הפעם פגעו בנו. ממש שמענו את הרעש של הקליעים פוגעים במסוק, רעש כמו של מכונת תפירה.

אני כבר החלטתי שזה מספיק. כמה דקות קודם הודיע לי הבקר שראש מרכז השליטה מוסר שאני המפקד בשטח, הודעה שנורא עצבנה אותי. מה שרציתי זה שיגידו לי לצאת ושלא יבלבלו לי את המוח. מה, אני לא יודע שאני המפקד בשטח? הרגשתי שכל כובד האחריות עלי, אבל שאין לי שום סיכוי לעשות את המשימה הזאת. מצד שני, הרגשתי שאני לא יכול לעזוב אותם ולחזור הביתה. זה היה נורא. חיכיתי כבר שייגמר הדלק, שאני לא יודע מה יקרה. אחרי שנפגע המסוק אמרתי לעצמי שזהו, צריך לוותר.

ואז אלי אמר משפט אחד, פשוט: "אתם תלכו, תסתלקו, ו'המושלים' יעלו עלינו". "המושלים" היה שם קוד לאויב. הוא אמר את זה בטון רגוע, לא צעק, לא התחנן. אבל אחרי המשפט הזה כבר אי אפשר היה ללכת. עד אותו רגע לא הייתה לי מחויבות אליו, אלא למבצע, למבצעיות, לאומץ, לחברים בטייסת. מאותו רגע המחויבות הייתה כלפיהם. אי אפשר היה להשאיר אותם לבד בשטח.

הפגיעה הייתה במקום כזה שלא יכולתי לשדר ולא ידעתי שאני לא משדר. לכן לא הבנתי למה מספר שתיים לא עונה. שתיים, מצידו, לא הבין למה אני לא מדבר וחשב שאני אישית נפגעתי. הוא הודיע "אחד נפגע, אני לוקח". ואני שומע ולא בדיוק מבין מה העניין.

חשבתי שהוא התכוון לכך שהמסוק נפגע, מה שבאמת היה נכון. גם מערכת הנשק שלי לא עבדה, גם מערכת התצפית, כלום. סתם עגלה באוויר.

מאותו רגע ערן אירגן את החילוץ. הוא הורה לזוג אחד להישאר מעל הים ולזוג אחר לבוא לחפות עלינו. העמיד אותם משני הצדדים שלנו ותידרך יפה מאוד את הלוחמים. הזוג שחיפה עלינו ממש עשו מסדרון אש עם התותחים שלהם ואנחנו עברנו באמצע. נחתנו ליד הלוחמים, שטיפסו בדיוק במקום שלואי וניסן המציאו. במסוק השני, של ערן, אחד הלוחמים לא זכר איך פותחים את דלתות התוף, אז הוא התיישב על המגלש וחיבק אותו.

יצאנו בקו ישר אל הים. הדלק עמד להיגמר. כשחצינו את קו החוף, הקטנו קצת את המהירות וביקשנו שיכוונו אותנו לעבר סירות חיל הים. ירדנו לגובה נמוך והטלנו את הלוחמים. זהו, נגמר המבצע.

חילוצם של ארבעת הלוחמים נודע כאחד ממבצעי החילוץ המורכבים והמסוכנים ביותר שהתבצעו על ידי חיל האוויר הישראלי.